נין בין, הארץ שלימדה אותי לאהוב.

קוד הגשה: ee4785670c8c41b1a7255028ffcd9431

יחידה: פרט

מקום יצירה: המלט 7, Xã Khánh Hội, Ninh Bình, Việt Nam

ילדותי ביליתי בבית עם גג קש וקירות בוץ, שם, בלילות סוערים, המשפחה הייתה הכל. בכל פעם שהייתה סופה, הייתי צופה בהורי נאחזים בעמוד שתמך בבית, מפחד שהוא יקרוס. שלושת אחיי ואותי היינו מניחים בסל גדול, מכסים במעיל גשם ודוחפים אותנו מתחת למיטה - המקום הבטוח ביותר. אחרי הסערות היו מגיעות שיטפונות, ורגלי הורי היו כואבות ומגרדות מהמים. שלושת אחיי ואותי היינו מניחים על שולחן גבוה באמצע הבית, מוקפים במים, וכל היום התפקיד היחיד שלנו היה לגרש ברווזים כדי למנוע מהם לנקר את הקירות. באותו זמן, חלום החל לנבוט בליבי הצעיר: "אילו רק הייתי מוֹ צ'או, בתו של המלך השמונה עשרה הוּנְג ווּנְג, הייתי מתחתנת עם תוֹי טִין כדי שלא יהיו עוד סופות, רעמים או שיטפונות, והוריי ואנשי הכפר לא יצטרכו עוד לסבול..." עכשיו, כמבוגרת, אני יודעת שהחלום הזה לא צריך להתגשם. זה לא בגלל שהסופות פסקו, אלא בגלל שמצאתי כוח גדול אף יותר מהמים: כוחו של טוב הלב האנושי. לא משנה כמה עזות הסופות, הן לא יכולות להטביע את הטוב הלב האנושי; בתוך כל זה, זה מחזק קשרים, "כאשר סוס אחד סובל, כל העדר סובל". כשאני חושבת על הימים הסוערים ההם, אני כבר לא מרגישה כאב, אלא רק אושר וגאווה. אושר בגלל שהייתה לי ילדות מוגנת, שגדלתי באהבה, וגאווה בגלל שדמו של לאק הונג בליבי לימד אותי כיצד להפוך סופות לכוח של טוב לב אנושי.